החיים, ילדים

הקש ששבר את גב הדבורה

rust bee

הנה הוא הגיע, ידעתי שיגיע אבל לא הייתי בטוחה מתי. לפני כן היו כמה תרגולים אבל שום דבר לא מכין אותך ליום הזה, היום שבו נשבר לך. 

מהבוקר הכל התחיל מקולקל, מעירה את הילדים בחיוך ומקבלת פרצופים חמוצים, בסדר, קורה, אני רגילה למפלצות בבית. מתזזת אחריהם, מנסה לעשות זמן איכות | יצירה עם מיקה | וזוכה להופעת גיל הטיפשעשרה של ילדה עצבנית ולא קואופרטיבית.  

לאורך כל היום, ריבים, צעקות, המון שנאה עצמית על מה שיוצא לי מהפה ועל איך בכלל הגענו למצב הזה. 

שיא השיאים היה כשיותם התגלגל מהמזרן לרצפה | 10 ס״מ לא להבהל | קול חבטת הראש ואז הדם מהאף גרם לי לאבד את זה לגמרי ולהתפוצץ בצעקות על חברי הכנופיה על כך שהם מתיחסים לאחיהם כאל בובה ויום אחד יעשו יעשו לו נזק בלתי הפיך. 

אחרי המפץ הגדול יצאנו לטייל ולכמה שעות הכל נרגע, ילדים צוחקים, הופעות ריקודים, ריצות, דילוגים, שירים. 

החיים עם ארבעה ילדים בצל הקורונה יכולים להיות מאתגרים עד מאוד. מה אנחנו עושים כדי לשמור על השפיות?
אושר, צילום: עדי רדעי

חוזרים לחדר ושוב, השכבות סיוט. 

המתבגרת מהבוקר בשידור חוזר. מזל שנתתי לה להרגע לבד במקום ארוחת ערב, קיבלתי בסוף הארוחה ערימת ציורי התנצלות שהיא עשתה ביוזמתה עבורי ועבור האחים שלה, איך אפשר לכעוס על יצור כזה מתוק אחרי מחווה כזו? אי אפשר.

מסיימת השכבות בתשע וחצי עם הלשון בחוץ ועם חדר הפוך |מזל שהבלאגן מוגבל ל45 מ״ר בלבד| מגייסת כוחות אחרונים לשיקום כללי של האזור ושל עצמי. אין כמו מקלחת חמה לשטוף מעליך את היום הקשה. מקנחת בקפה ושופינג און ליין כפיצוי לנפשי הפצועה |פיצוי הולם אך לא יעיל בעליל, מי בכלל יראה בתקופה הקרובה מה אני לובשת?|  ומתיישבת לעבוד. 

השעות האלה על המחשב בלילה טסות לי ואני לא מספיקה בהן כלום, חצי מתעפצת חצי נתפסת בשטויות ברשת
לא הכל תותים, צילום: עדי רדעי

השעות האלה על המחשב בלילה טסות לי ואני לא מספיקה בהן כלום, חצי מתעפצת חצי נתפסת בשטויות ברשת, עשיתי את המעשה האחראי וניסיתי למלא טופס תביעה למענק עצמאים במשבר הקורונה. לאחר תהליך לא קצר והרבה ציפיה קיבלתי תשובה שלילית! אינך זכאית למענק בשל הכנסה משפחתית מעל לרף שנקבע הם אומרים לי! אני לא זכאית? אני סופר זכאית! 

פה נשברתי. כל המתחים והעומס של החודש האחרון נפלו על מענק מסכן שכנראה לא יוציא אף עצמאי מהבוץ. מכאן הדרך להתייפחות חסרת מעצורים על מר גורלי היתה בלתי נמנעת. אני באמת מרגישה שהעסק הזה הוא הנשמה שלי והנשמה שלי דועכת. לא משנה כמה קשה עובדים, כמה כדורים מחזיקים בו זמנית באוויר, עדיין זה לא מספיק. תהי המנהלת, האסטרטגית, המשווקת, מנהלת התוכן הדיגיטלי, הייצרנית וגם הקריאטיב, הכל יחד ועדיין זה לא יספיק. 

את קודקודי רשות המיסים מעניינות רק העובדות היבשות. לא מעניין אותם שאבא נעדר מהבית כבר חודש, שכל ערב יש לי שתי בנות שבוכות שהן מתגעגעות לאבוש. לא מעניין אותם שהעסק שלי יותר תובעני וטובעני מבולען בים המלח כרגע. מישהו מקזז למשפחות הקבע את השעות שהן נטולות אבא/אמא מחישוב סך ההכנסה המשפחתית? התחושה היא שאנחנו נותנים הכל למדינה הן כמשפחת קבע והן כעסק עצמאי והמדינה יורקת לנו בפרצוף. תחושה כל כך קשה שהשאלה ״למה לעזאזל?״ מתבקשת. 

במצב הנוכחי בו אני בבית עם ארבעה ילדים, פרישה מהעצמאות היא לא באה בחשבון, לחפש עבודה כרגע זה לא ריאלי או רלוונטי. 

שיברון לב, פורקן פיזי ולאחריו פורקן טקסטואלי על גבי המסך וחזרנו לעניינים. בוקר יום שלישי, פעמיים כי טוב, האמנם?

כשאני מסתכלת בתמונות שצילמתי במהלך התקופה האחרונה הכל נראה קסום! ילדים מחייכים, ים של יצירה, טבע, השראה והנאה מהדברים הקטנים בחיים. 

החיים עם ארבעה ילדים בצל הקורונה יכולים להיות מאתגרים עד מאוד. מה אנחנו עושים כדי לשמור על השפיות?
אושר, צילום: עדי רדעי

התמונות לא משקרות. נכון, רק הרגעים היפים מצולמים, נדירות הפעמים שאני מתעדת ילדים בוכים או כאוס מוחלט, גם מפני שזה לא יושב לי בתודעה באותו הרגע | באותו הרגע ישנן אזעקות עולות ויורדות במוחי ושום נחמן שי שיאמר שאלו אזעקות שווא | וגם מפני שאם אתעד אותם בוכים המשבר רק יתעצם ויהפוך לסצינה קורעת לב בסרט טורקי. 

יחד עם זאת, הזמן שלנו מתחלק ל70-30. 30% חיכוכים, מנהלות, ניקיונות, תסכולים ו70% ילדים מאושרים. האמת, 70% זה לא רע בכלל. זה הזמן להנמיך ציפיות, לצמצם ביקורת עצמית ופשוט להתפשר ולהנות ממה שיש. ויש הרבה! הלוואי ולא הייתי צריכה לגלול בתמונות כדי להבין את זה אבל לפחות יש לי תזכורת מצולמת שתאפס אותי מידי פעם. 

תתעדו, זה בריא 🙂

נ.ב למה דבורה? ככה חברתי האהובה והגבוהה דנה פרץ מרקו קוראת לי.

Back to list

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.